לסרטים מז'אנר הספורט הגברי אין יותר בלעדיות בתחום, כפי שבמציאות. האמנם?













סרטים רבים בקולנוע, מז׳אנר הספורט, מאפשרים לדון בשאלות הגוף. הנרטיב  המובהק והבולט בז׳אנר הזה, הינו סימון הגוף הגברי החזק לצד הבניית הסימון התרבותי המובהק של ההבדל בין המינים. הנרטיב  הבא לידי ביטוי בזירת הספורט בקולנוע, משקף את האשליה של המציאות כי הספורט לגברים מאפשר יציאה ממעגל העוני.  העיסוק בספורט, חיזוק יכולות הגוף פתוחה לכולם, כאשר שכרה בצידה. מובילה לרווחה כלכלית, מוביליות לשיפור הסטטוס, ביטחון, יציאה מהשוליים והעוני לחיי תהילה ופרסום.  (רוקי, וכדו׳)

 נשים המסוגלות לחדור ולהשתתף בז׳אנר סרטי הספורט הנ״ל  נדרשות לעמוד ולהצליח בקריטריונים הנדרשים בספורט: פיתוח כוח פיזי, התמדה, ותשוקה לעיסוק.  נשאלת השאלה האם זה עניין רק של עמידה בקריטריונים של ענף הספורט? 

דוגמאות לסרטים קלסיים בז'אנר ספורט נשים: 
יש לה ביצים, ארה"ב, 2006, ליגה משלהן, ארה"ב, 1992, שחקי אותה כמו בקהאם, בריטניה/גרמניה, 2002, אגרוף של אשה, ארה"ב, 2000, מיליון דולר בייבי, ארה"ב, 2004 
כל הסרטים הללו מהווים חדירה לסרטים מז'אנר הספורט הגברי, מהווים את הרצון לפרוץ תחומים שהוכרו בתרבות כזירה גברית. מוטיב הכוח הגופני והתחרותיות, ערכים שהוכשרו וייעדו לגברים לעומת רכות, מיתוס היופי, כוח פיזי מוגבל, האופייניים לדמות הנשית הנבנת בסרטים.  
כול הסרטים הללו עוסקים באותו נרטיב, רצון לשנות את ההבנייה החברתית הפטריארכלית לספורט.
"שחקי אותה בקהאם", מציג נרטיב של הצלחת נערה לשחק כדורגל שזה חלומה ותשוקתה. היא מתגברת על מחסומים אידאולוגיים. נרטיב משמעותי להצלחה והגשמת חלום למרות שלא מקובל על הסביבה והמשפחה. תשוקה לספורט והצלחה כנגד כל הסיכויים והנורמות החברתיות.  

החברה המערבית המתקדמת עדיין שבויה בפטריארכליות הקובעת מהן הזירות המותרות לנשים ומהן לא, כפי שעדיין, מינו של התינוק היוצא מרחם אמו, יקבע מהו הצבע שילבש לראשונה בחייו...

 עדיין רובנו שבויים בסטראוטיפים, נשים חשודות בלסביות אם הן נמצאות בתחום הזה. כניסת בנות לזירת הכדורגל בפרט יוצרת תדמית לגוף שחרג מהתנועה המינית שהוקצבה לו כגוף הנשי. גנאי על חריגות מתנועה מקובלת המנוכסת לתנועה של הגוף הגברי. 

אתמול, הופיעה פוסט ברשת החברתית של הבלוגרית ריקי ברוך, בו היא שואלת מה דעתן של הקוראות, אם ילדתם תהייה מעוניינת להשתתף בקבוצת כדורגל של הבנים.

אני נוטע להאמין, שרוב אלו שכתבו תגובה בפייס לריקי ברוך, כי השתתפות ביתם בקבוצת כדורגל לגיטימית ונורמטיבית, היא אשליה. אמירה מתוך הרצוי למצוי, שאיפה ליצור חברה נאורה, סבלנית ושוויונית ופחות מהמציאות שבא אנו שרויות. אנו הנשים, עדיין שבויות ברצון שילדנו יתפסו כנורמטיביים באמות המידה של החברה, על פני חשודות בסטראוטיפים או בתפיסות מוטעות, לגבי ילדינו.  
 מרפרוף בתגובות שנכתב לפוסט, התגובה שאכן משקפת את המציאות שחונכנו על פי ערכיה וששקפה כראוי את המציאות הינה: " לי באופן אישי לא מסתדר- כדורגל= בנים.
אם אחת הבנות שלי הייתה מגיעה ואומרת לי שהיא רוצה לשחק כדורגל הייתי תומכת כי אני תמיד תומכת בילדי אולם באופן אישי פחות אוהבת את הרעיון" ..

לא פלא, כי מבקרות קולנוע מצינות שמי שחיבק את הנערה ה"חריגה" בכל אותם סרטים, היו דווקא דמויות המין הגברי הנתפס בחברה המערבית כמחוספס, הקשוח והחזק. נערות שמרדו מההדרה החברתית, היו דמויות גבריות, המודעות לאפליה, לתשוקה ולהנאה מעיסוק בפיתוח יכולות הגוף לפעילות ספורט.

בספורט נפתח הקשר המאוד לא יציב בין מין למגדר, והחזרתו למקום הוא ריסון המיניות והתשוקה, זה הדבר שיבטיח שגברים יתייצבו במקומן הכוחני החזק והשולט בגוף ובתחומי החיים בכלל.

תוצאת תמונה עבור ‪football‬‏

לסיכום המניפסט שלי בעקבות פוסטים ברשת הפייסבוק:
אני רות ברונשטיין, עיתונאית, עורכת מנחה ומתמחה באמנות רב תחומית. פמיניסטית, הטרוסקסואלית שואפת לשיוויון מגדרי בכל תחומים בהם הגוף והרוח מצליחים להתגבר להעשיר ולהאשיר את הנפש,.

 איכות חיינו בחברה מערבית חילונית ופלוראליסטית. לא זו הנתפסת כיום בחברה כתיאוריה פמיניסטית מרכזית, המבקשת בעיקר להעצים את הקהילה הלטבית, להשגת הטבות כלכליות, מוסדיות לגיטימיות. אם כי מאבקם לגיטימי, השיח אותו אני מבקשת לקיים הינו חתירה לעבר ״ חדר משלך״( ד״ר רון הלפרן) במילים אחרות, עצמאות כלכלית, כניסה ובחירה שיוויונית בכל תחום בחברה, מבלי קולות מדכאים "כי זה בלתי אפשרי" או "לא הולם" מגדר, ללא העצמת ההבדל הביולוגי כחוסם אינטלקטואלי, חמרי, חירותי. 

ברגע כתיבת שורות אלו, אני נזכרת במאמרו של הפסיכולוג והפילוסוף הצרפתי , כי השפה המשותפת היא כלי ליצירת מרכזי ליצירת תרבות אחת משותפת( פרנץ פנון)
אחת הדרכים הראשונות לבצע את השינוי בחברה הוא ניכוס השפה בלשון נשים, ולא רק בלשון זכר, מאחרו ובמיוחד כי השפה היא הכלי המשמעותי ליצירת תרבות. ססמן סימבולי וערכי להגדרת תרבות  

פוסט נוסף בפייסבוק, של בלה דיאמנט, אשת תקשורת ותיקה. היה שיתוף מלל שחברת הכנסת מירב מיכאלי כתבה בלשון זכר ונקבה בכל פנייה שלה בטקסט. ועל כך אני מברכת את מירב מיכאלי אשר  נוהגת להתייחס בלשון זכר ובלשון נקבה לקוראים ולעוקבים שלה, הלוואי שנוכל ליישם זאת קוראות וכותבות רבות. מסתבר, שנשים לא התייחסו לכך באהדה. בראיה מרקסיסטית כלכלית, אני מצרה על כך שדווקא נשים המודרות בשפה ומונחתות ביחס לגברים כאשר נמצאות בקהל, הן אלו שמוחות על פועלן של אחרות למענן. או תופעה בה נשים מתחרות בינן לביו עצמן במקום להפנות משאבים וכוחות לשינוי תודעה.