לא סותמת את הפה או שלא יכולה לסתום את הפה...
תחילה התפלאתי ושאלתי אם זו הדרך להתפרסם? אחרי מחשבה מעמיקה וכנה אני מצהירה! לא לטעמי להתאמץ לחשוף בכוונה את החריץ של השדיים (לאשה)בדיוק כמו שלא לטעמי לחשוף את החריץ של הישבן (גבר)באוטפיט מכנסיים בגזרה נמוכה שזולגים "בטעות" מטה.. זה לא עניין של חוסר פתיחות, או התחסדות, זה עניין של טעם אישי. אם משהוא מכם בדרך זו רוצה להיות מפורסם והמטרה מקדשת את האמצעים, בהצלחה. רק תכבדו את דעתם של אלו שקלטו את הדרך שבחרתכם, ממני בוודאי לא תזכו למחמאה.
האוטפיט מול קהל צופים, זה כמו יצירת אמנות שיוצר העביר לגלריה ולתערוכה, היצירה עוברת פרשנות סובייקטיבית של הצופה, יהיו כאלו שיעריכו אותה כקיטש חסר עומק, מיצג שמקומו להיות דקורטיבי ותו לא, יהיו אחרים שיגידו שזו יצירת אמנות יקרה... הכל עניין של טעם וסגנון אך ככל שמעמיקים בתחום בו כל אחד מאיתנו עוסק, ההסתכלות הרבה יותר מעמיקה ומה שנראה להדיוטות כיצירת אמנות ראויה לקנייה, בעני אוצר גלריה אין בכך עניין לתצוגה בחלל, ובשדה האמנות המרחבית.
מאז שאני זוכרת את עצמי התחברתי לאמנות ויצירה, זה התחיל מחוסר בררה, בגיל 12 מכרתי כריות שעיצבתי ואימי תפרה אותן עבורי והמשיך בשזירות מקרמה וחרוזי זכוכית שהכנתי ומכרתי לכל השכנות והחברות המפונקות של אימי שעמדו בתור ונג'סו שאסיים להכין עבורם, ואני הייתי טרודה בין לימודים חברים ומימון הבגדים...
נאלצתי למכור את יצירותיי כי הייתי ילדה ענייה (חור שחור לסיפור נוסף) וככה מימנתי את בגדי המותגים שאז היו כה באופנה.
לכן נשבעתי והבטחתי לעצמי שכשיהיה לי כסף לא אמכור אף יצירת אמנות. הבטחתי לעצמי להיות עשירה ובחיים לא אסחר באהבתי, ממש הרגשתי בוגדת בחפצים שכה אהבתי, הדמעות זולגות כשאני נזכרת בתחושות שחוויתי מכך.
הבטחתי לעצמי שלא אשלב אמנות במסחר, לימים גדלתי כפי שאתן קוראות והבנתי שכישוריי השיווק שלי רק יכולים לעזור המון מה שבד"כ לאמנים אין, אבל לא נורא אין לי בעיות כלכליות מדאיגות.
הכי מקומם אותי, זכרונות הילדות, חברי לא העריכו אמנות ובגדי מעצבים כמו היום. הטרנד היה מותגי ליוייס, לי, רנגלר, אדידס, ועוד..
אני הכנתי לי סנדלי עור משאריות העור שרכשתי, סנדלים עם קשירת שרוכי עור שזורים בחרוזים עד הברך בהשראת סיפורי התנ"ך, ואתם הלכתי בכייף למסיבת יום שישי בערב, כל הבנות התקרבו והתלהבו מהנעליים, אני זוכרת את המיקום של כל אחת מהן והם, ממש כמו אתמול אפילו שעברו 40 שנה, "וואוו איזה סנדלים מהממות, מאיפה קנית אותם?" הן שאלו, פניי היו אדומות מאושר, שמחתי כל כך ואמרתי בגאווה: אני הכנתי אותם בעצמי לבד...החברה היפה של השכונה ובמקרה גם חברתי הטובה אמרה: " חחח סנדלרית ותופרת נהיית, ממש סנדלרית", כולם צחקו ואני הפכתי באותו רגע לבדיחה משעשעת, התביישתי כל כך במעשה ידיי כאילו שפשעתי, במקום אושר קבלתי סחרחורת. כעסתי על הוריי ועל הרמאי שבגללו הוריי נאלצו להפסיד את כל כספם, ובלילה כמו עכשיו הדמעות זלגו מעצמם, שנים אני מזילה דמעות כשאני נזכרת בכך.
שום דבר לא מעודד אותי באותם רגעים בהם אני עוסקת בזכרונות ילדות אלו. לא המשפחה שיצרתי, לא האהבה בחיי ולא ההצלחה למרות האמונה שבזכות העבר, רכשתי יכולות וכח הישרדות נדיר.
צחוק הגורל שלימים נפגשתי עם אותה חברה, בדיוק כשהיא סגרה סטודיו כושל שלה כמעצבת שמלות כלה אותו פתחה במימון ובזכות בעל עשיר ומפורסם אתו התחתנה. הייתי המומה מכך, המומה שזה המקצוע שבחרה. היא לא זכרה שצחקה עליי אבל זכרה שהיתי מוכשרת ויצירתית, עדיין זה לא מנחם במיוחד.
תמיד שואלים אותי למה אני לא מוכרת ציורים שלי, ולא מקימת תערוכה. אז בהזדמנות זו קבלתם את התשובה. מעדיפה לבקר אמנות ולא למכור אמנות. אוהבת בגדים ואופנה ולא מוכנה לייצר או לעצב אופנה למכירה.
בהזדמנות זו נזכרת שאני צריכה להתנצל בפניך גברת ג'ניפר, כך לפחות אח"כ שמעתי שקראו בשמך. את שפניתי אליך בלשון זכר כשאת נקבה. את ישבת לפניי בתצוגת האופנה של שבוע האופנה גינדי 2017 קולך היה נמוך ובס, רק ידך בעלת הקעקועים צדה את עניי, היה חשוך ודמותך חסרת הנוחות שזזה מצד לצד, הסתירה לי את הדוגמניות האצילות של גוטקס בתצוגת האופנה, הכלב המקסים שלך קפץ לברכיי והבהיל אותי בתצוגה. חברתך דנה היחצנית, זו שמופיעה עם האחוריים החשופים שלה בדף הפרופיל שלה כעסה על האינסטינקט שבי לקום מהר וטענה שזו אלימות מצדי צר לי שנבהלתי.
אז אם טעיתם כמוני רק מזכירה לכם בקשו סליחה. כי אני לא יכולה לסתום את הפה! נענשת או מרוויחה?
לא יודעת כזו אני כנה וחושפנית (לב) וממש קשה לי להשתנות...